מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

פנאי והפעלות > חגים ומועדים עם ילדים

יום הזיכרון: כשהסיוט של כל הורה מתגשם

מאת: אמא עצבנית | פורסם: 3/5/2017
יום הזיכרון: כשהסיוט של כל הורה מתגשם

כל חייל שנופל הוא בן של מישהו, מישהו שדאג לו, האכיל אותו, חיתל אותו, גידל אותו ושמר עליו מכל משמר. כל חייל כזה הוא בן של מישהו, שאמר לעצמו בוודאי - לי זה לא יקרה

יש יום אחד בשנה, בו כל הורה באשר הוא מחסיר פעימה, מזיל דמעה ומתפלל שלו זה לא יקרה. היום הזה הוא יום הזיכרון וכאשר אנו מתייחדים עם זכרם של הנופלים, אנו נזכרים שהם כולם בעצם ילדים. ילדים של מישהו, מישהו שיושב ממש עכשיו ביום הזה ולא מבין איך זה קרה דווקא לו.
 

אנו מביאים את ילדינו לעולם, שומרים עליהם, מאכילים אותם, מקלחים אותם, מלמדים אותם, מחבקים, מנשקים ומשתדלים שלא לחשוב על הרגע בו יהפכו לחיילים. 
 

בכל יום מתגייסים חיילים וחיילות בכדי להגן על המדינה, חיילים וחיילות שהם בעצם ילדים, שרק עכשיו סיימו בית ספר, לא הספיקו לחשוב מה הם רוצים לעשות בחיים, לא הביאו ילדים לעולם, לא התחתנו, לא טיילו, לא עשו, לא למדו מספיק ולא מבינים מספיק מה הן ההשלכות של השירות שהם עומדים לבצע למען המדינה.
 

לרוב הם מתרגשים, שמחים לאחוז נשק ביד, ללבוש מדים, לישון מחוץ לבית, לקבל חבילות מאמא וביקורים בסופי שבוע. הם יוצאים למשימה עם חיוך גדול על השפתיים וניצוץ גדול בעיניים, מחפשים ריגושים, אוספים חוויות וללא ספק הם לא באמת מבינים כי ברגע אחד הכל יכול להסתיים - והם ישארו רחוק רחוק...
 

מאז הפכתי לאמא, יום הזיכרון הפך ליום בלתי נסבל ובלתי נתפס מבחינתי. פעם הייתי רואה במשך שעות סרטים תעודיים על כל אותם חיילים וחיילות שיצאו מן הבית ולא שבו וכעת אני לא מסוגלת לשאת את כל אותם הסיפורים. לא מסוגלת לראות את אותם הורים, דומעים, שבורים, כואבים, שאבדו את היקר להם בעולם. לא מסוגלת לחשוב שיום יבוא וגם ילדיי שלי יילכו לצבא, יסכנו את חייהם ואני אשב בבית דרוכה, עצבנית ומעבירה ימים ארוכים ללא שינה מרוב דאגה.
 

מאז הפכתי לאמא אני רואה בכל חייל שנפל את התינוק שהיה ואת הילדים שלי הנמצאים איתי בבית. יודעת שגם האמהות של אותם חיילים וחיילות טיילו איתם בעבר בעגלה, שחקו בג'ימבורי, עברו איתם תקופות של גזים, מחלות ילדות, יום ראשון בגן, ועוד. רואה אותם ונהיה לי שחור בעיניים. הפחד ממה שצפוי בעתיד מציף אותי ואני לא יכולה לחשוב על זה שאותם הורים חשבו בטח כמוני - לי זה לא יקרה.
 

אבל זה קורה, קורה ליותר מדי הורים ונדמה שהסוף של זה רחוק מלהגיע. בכל שבוע אנו שומעים בחדשות על עוד חייל אמיץ  שנפל, על עוד חיילת מדהימה שאת חייה אבדה, בכל שבוע זה שוב קורה והסוף של כל זה נדמה שהולך ומתרחק.
 

כשהיינו ילדים ההורים שלנו חשבו לעצמם - כשהילדים יגדלו, בעוד 10-20 שנה - הם כבר לא יצטרכו לעשות צבא. זה מה שאני רוצה לחשוב על ילדיי שלי, אבל יודעת עמוק בפנים שאני טועה.
 

אז ביום הזיכרון אני רוצה לשלוח חיבוק חם ועוטף לכל אותן משפחות שכולות, שחייהם לא ישובו להיות כשהיו, משפחות אמיצות, חזקות שמתמודדות עם הדבר הכי קשה בעולם - לאבד ילד, שנדמה שרק אתמול הגיע לעולם.

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן