מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


בלוג הורים > לכל הכתבות

להיות הורה זה עניין מאוד מפחיד

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 2/2/2014
להיות הורה זה עניין מאוד מפחיד

כותרות החדשות של השבוע שעבר הן תמצית כל פחדינו כהורים ומהרגע בו אנו מתבשרים על הריון אנחנו חיים בפחד אינסופי ובהדחקה מתמדת. אז מה כן ניתן לעשות כדי לשמור על השפיות?

כותרות החדשות של השבוע שעבר הן תמצית כל פחדינו כהורים: דליפת גז מחסלת משפחה, ילדה נפלה בגן שעשועים ומתה, הדברה קטלנית שגרמה למותן של שתי נסיכות קטנות ושני ילדים במצב קשה. פחד אלוהים. הנטייה שלי היא לומר לעצמי "אלוהים שישמור" ולהמשיך מהר הלאה. אולי אם לא אראה זה לא קרה. לשמור את זה רחוק ממני ולא לתת מקום לכאב, לא לתת מקום לפחד.
 
הבעיה בהדחקה היא המוגבלות שבה. היא עובדת לפרק זמן מסוים. נניח עד הלילה ממש לפני השינה, הרגע בו המחשבות עולות ואני עייפה מכדי להשתלט עליהן. בואו נודה בזה, כהורה מהרגע בו מתבשרים על הריון אנחנו חיים בפחד מתמיד ובהדחקה מתמדת. אז יש את מה שבשליטתנו. כל כך מעט. להלביש אותם טוב, להאכיל אותם טוב, לחבק, לדאוג, לאהוב. אבל יש גם כל כך הרבה דברים שהם מחוץ לשליטתנו.
 
יש מכוניות, מחלות, מדבירים, מלחמות, אלימות, סמים...להמשיך? אם נחשוב על הכל, בכל רגע נתון, לא נוכל להעביר את חיינו מבלי ליטול כדורי הרגעה ומפחיתי חרדה באופן קבוע. 
 
לכן, ההחלטה שלי, היא לעשות שני דברים: קודם כל ומעל לכל בלילה, בבוקר, בכל מצב בו אני מתעצבנת עליהם, עייפה, כעוסה - לעצור לרגע ולומר תודה. תודה על שאתם בעולמי, בריאים, מקסימים, מעצבנים. תודה לאל על צרות קטנות. כמה קל לשכוח וכמה קל לשקוע. הילד העלה חום, הבית מבולגן,  אני לא מצליחה להוריד במשקל, בעלי לא קנה לי מתנה ליום הולדת. לא חסרים דברים מעצבנים ביום יום. חלקם קשים יותר, חלקם פחות. זה לא מעלים את הקושי. גם לא אמור, זה גם לא זלזול או אמירה שהכל שטויות, רק דרך לתת לעצמי פרספקטיבה.

אני שומעת הרבה מאוד סיפורים על אנשים שאירוע טראומטי גרם להם להעריך את חייהם. אני בוחרת אחרת, בוחרת להעריך כל רגע בעודו קורה. לצחוק על תבנית הביצים שהקטן שבר במקום להתחרפן, לדעת שאחרי לילה ללא שינה יבוא עוד לילה, שאחרי מריבה יבוא פיוס ושהכל אבל פשוט הכול לא מובן מאליו. 

 
הדבר השני שאני בוחרת לעשות הוא להתמקד במה שבשליטה שלי. לעשות את ה-100 אחוז שלי במעט שאפשר. בדאגה לרווחתם, בלומר להם עשרות פעמים ביום שאני אוהבת, בלמלא את יומי בדברים שעושים אותי מאושרת, כמובן ככל האפשר. 
 
לא, זה לא מפחית את תחושת הכאב כאשר אני קוראת את הכותרות או את תחושת הפחד, אבל זה כן לוקח אותי למקום טוב יותר. מקום בו אני מרגישה שבחלקת האלוהים הקטנה שלי אני עושה את כל מה שאני יכולה. מקום בו אני מודה על כל דבר קטן כגדול. ויש שיר של נעמי שמר ז"ל שתמיד עולה בי בימים כאלה, תפילה קטנה שאומרת הכול: "על כל אלה, על כל אלה/שמור נא לי אלי הטוב. /על הדבש ועל העוקץ /על המר והמתוק"

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן