מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


בלוג הורים > לכל הכתבות

המסע שלי ושל הבטן שלי לאמהות

מאת: מערכת טיפת חלב ברשת | פורסם: 21/4/2014
המסע שלי ושל הבטן שלי לאמהות

דנה גולדשטיין הררי, אמא טריה ומאושרת, משתפת בחווית ההריון שלה: ברגעי המתח, האושר, השמחה, ההערות המרגיזות של הסובבים אותה והרגע המרגש בחייה - בו פגשה לראשונה את בתה המתוקה

מאת דנה גולדשטיין הררי
 
הנה זה מתחיל... תשעה חודשי הריון, 41+6 ליתר דיוק. הריון ראשון ואין מאושרת ממני, החיוך לא יורד לי מהפנים. 
 
והבטן... מתי היא תצא כבר? אומרים לי שבגלל שאני רזה ובגלל הגנים (תבורך אמי היקרה) היא תצא בחודשים המתקדמים. לי אין לי בעיה עם זה, לפחות בינתיים הג'ינסים עולים עלי, החולצות נראות טוב, אז מה רע?
 
עובר שבוע ועוד שבוע, ובינתיים אני הופכת למכורה לאפליקציה שאומרת לי באיזה שבוע אני ולמה עלי לצפות. הבטן לאט, לאט גדלה ואיתה גם התיאבון - ועוד איזה תיאבון! כן, אני חושקת גם בשילובים הזויים כמו שמנת חמוצה וסחוג (חשוב לציין שאני אשכנזיה משני הצדדים).
 
בחודש החמישי הבטן שלי הואילה בטובה לצאת החוצה ולהוכיח לכולם: "הנה, יצאתי! היא לא עובדת עליכם. היא באמת בהריון!".
 
מכאן החל לו מסע השכנועים. 
 
מסע מספר 1: "איזה כיף! יש לי בת!"
 
מה הקשר למסע שכנועים אתם בוודאי שואלים את עצמכם. אז מסתבר שלכל אדם שני בעולם הייתה דעה מוצקה על מינו של העובר שלי. כל דעה התבססה על תיאוריות רבות שנים הנשענות על מחקרים שנבדקו ואוששו על ידי מיטב חוקרי העולם. תוסיפו לכך את המוכרת הנחמדה בבורגס, שהתבוננה בבטני העגלגלה בת השישה חודשים וקבעה חד משמעית – יש לך בן. ניסיתי לשכנע אותה שאני יודעת בוודאות שזו בת, אבל כמובן שלא ממש הצלחתי. היא המשיכה בשלה. הרי התיאוריה המהימנה שלה, שווה יותר מקביעתו של הרופא המקצועי ובעל הניסיון שבדק אותי.
 
מסע מספר 2: "הבטן שלך למטה? זהו את יולדת!"
 
אז זהו, שאני לא. כי ללדת בחודש שביעי זה לא ממש מומלץ, אז תניחו לי. דקלמתי את המשפט הבא: "זה מבנה הבטן שלי מתחילת ההיריון, בטן קטנה, חמודה וכן, היא למטה". תודה שוב לאמי היקרה על הגנים. בדיעבד, חבל שלא הלכתי עם פוסטר או סינר שמציג את המבנה האנטומי שלי. כך נמשך מסע השכנועים שלי עד לחודש התשיעי. ואז, מי שכן הואיל בטובו להיות בכיוון של "זהו את יולדת" חייכתי אליו ואמרתי כן, ממש אוטוטו. 
 
עברו להם השבועות ומפלס הלחץ עלה. וגם כמות השאלות (המעיקות לרוב) שהופנו גם לבעלי היקר: עליתי במשקל? האף התנפח? הסנטר כבר כפול, נכון? הירכיים התרחבו? אתה עדיין תפנק אותי אחרי הלידה? אין סוף לשאלות, כן, גם לשאלות שלי. זהו ללא ספק כשרון מובנה אצל כל אישה ואין לאן לברוח.
 
ניסיתי, באמת והמלצתי לגברים שעוברים את החוויה הזו היא: If you can't beat them-join them. תחבקו את הנשים שלכם, מגיע להן. ההריון עבר לי מהר ולמען האמת – בכיף גדול. נהניתי מכל רגע. אני מתנצלת מראש בפני הנשים שרפלקס ההקאה והבחילה מחתים כרטיס לשעות נוספות בתקןופת ההריון שלהן, אבל הקאות ובחילות לא היו לי.
 
ואז, בשבוע 41+6, זה התחיל. איה.. ועוד אווצ' אחד.. אבל... רגע, בואו נעצור לשנייה. לפני הצעקות והכאבים של זמן האמת כבר יצא לי לבקר במיון. כן, גם אני נפלתי בפח של "מה את עושה פה, את לא בפתיחה של 10 אצבעות" כשאני  רועדת, מתחננת לפתיחת ים סוף ושעם ישראל יצא ממצרים. 
 
האם זה היה כמו ב"בייבי בום"? ממש לא....  רק אמרו לנו תחזרו אח"כ. הרופאה והאחות שבדקו אותי, היו כל כך נחמדות ובפיהן הבשורה: דנה, יום-יומיים את יולדת, בינתיים, לכי לך לנוח השאר יבוא לבד. אוקיי, אני בסדר עם זה, אפשר לחזור הביתה ולישון עוד קצת לפני הטררם הגדול.
 
ונחזור ל"איה" ול-"אווצ". יומיים לאחר מכן, הבטן כבר למטה, מה זה למטה, ממש עוד רגע מלטפת את הרצפה. מתחילה הספירה (כי אמרו שצריך הפרש של 3-4 דק' בין ציר לציר וכל אחד שכזה נמשך 45 שניות. אני שורדת את זה. בעלי ואני רושמים על דף כמה זמן עובר בין ציר לציר. ואני? אני בסדר. לא נורא קצת כואב. נושמת...Inhale..exhale…הולכת לפי הספר.

אבל אז, בעלי ואמי היקרים, החליטו שזהו. 8 דק' בין ציר לציר זה מספיק וחייבים לנסוע לבית החולים. אבל אני לא רציתי ללכת. חששתי שישלחו אותי  שוב הביתה.
 
הגענו לבית החולים, המתנו במיון, חיכינו שיקבלו אותנו ובינתיים אני מוצאת את עצמי בוכה, מייבבת, כואבת - אבל שורדת בגדול. הרגליים מתחילות לכאוב מאוד. אמי הולכת לרופא ומספרת לו את הדיווח מהשטח. הוא כמובן שמח על הבשורה ואומר לה: "זה מצוין! זה מתקדם!" ואני בלבי אומרת: "מצוין.. כן... כי לך היו צירים כשילדת וכאבו לך הרגליים.. אתה בטוח יודע איך זה מרגיש.. בטוח". לזכותו ולזכות הצוות במיון יאמר שהם היו נחמדים אלי, זכיתי לקבלת פנים נעימה במצבי הרגיש, טוב אולי כי הייתי היולדת שהכי פחות הרעישה שם.. אבל בכל זאת, נשים יקרות, הרעישו כאוות נפשכן. הרי לימדו אותנו שלא טוב לשמור בבטן (תרתי משמע).
 
החזקתי מעמד יפה, כולי שמחה מחכה בקוצר רוח להיכנס לחדר לידה. ואז, לאחר 10 שעות של מאמץ, מחשבות על סושי, שתייה מרובה של מיץ ענבים, חתימה עיוורת משהו על הסכם קבלת אפידורל (שבא בשלב מאוחר מאוד ואני גאה בכך) שעות של מחשבה על הבגדים הוורודים של הבייבי הקטנה ולא פחות חשוב – מחשבה על לישון על הגב ועל צד ימין - הגיחה לאוויר העולם אוצרית, לבושה בדמיוני הפורה בשמלה וורודה, כתר ורוד מנצנץ ונעלי בובה עם פפיון צורחת את ריאותיה, מפנה את מבטה המתוק אלי שאמר:
Shall we start then? ציצי?
 
לא,  לא באמת. האוצרית המתוקה הזו היא פרי יצירה של שני אנשים אוהבים והמבט ממנה מילא אותי באושר גדול בשילוב פיצוץ אטומי של הורמונים. ואצלי התנגן בראש השיר שכל כך התאים בסיטואציה הזו:
"משהו חדש מתחיל אצלי... עכשיו...". 

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן