מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


הודעות אחרונות מהפורום

 

בלוג הורים > לכל הכתבות

הפרידות קשות בגן? זה לגיטימי

מאת: ליאת ציוני מורד | פורסם: 11/10/2015
הפרידות קשות בגן? זה לגיטימי

הפרידות בגן בשעות הבוקר, לעתים הופכות ממש לסרט ערבי קורע לב, כאשר האם והבן מתקשים להיפרד. האם זה מוגזם? האם זה טבעי? האם כל הילדים עוברים את זה?

כשבני הבכור, שהיום בכיתה ג', החל את דרכו בגן - החוויה הייתה לי קשה. בבוקר, במשך חודש שלם, הוא צרח, משך לי בחולצה, מירר בבכי קורע לב והכל רק כדי להירגע כעבור חמש דקות. אפילו פחות.
 
ככל שחלף הזמן, הפרידה נעשתה קלה יותר, הוא זינק בשמחה לגן, נופף בידו לשלום והתפנה לשגרת יומו ואני לשלי.
 
עם השני היה קל יותר מלכתחילה, ילד משוחרר ומשחרר, שבכה קצת אבל לא טרח לעשות סצנות דרמטיות כמו אחיו הבכור.
 
ועכשיו הגיע תורו של השלישי. הקטנצ'יק החמוד השובב ביותר, שמדבר כמו ששני אחיו דיברו בגיל ארבע, שיודע בדיוק מה הוא רוצה בכל רגע נתון, שהודיע לי חד משמעית שאין חיתול יותר - דווקא הוא מגלה את הקושי הרב ביותר בפרידה ממני.
 
למען האמת זה לא התחיל רק בגן, באופן עקרוני כששואלים אותו מה הוא רוצה, התשובה היא כמעט תמיד: "את אמא". "אני רוצה אותך" הוא מודיע לי כשמגיע הזמן לישון, או אם אני צריכה לצאת בערב, אפילו כשאני מפקידה אותו בידיהן המסורות והאוהבות של סבא וסבתא. הוא בדרך כלל מוסיף בכי בווליום חזק יותר או פחות, קריאות נרגשות של "אל תעזבי אותי!" ובגן הוא אף הגדיל לעשות וחיבק את צווארי מבלי לגלות נכונות לעזוב.
 
אני מודה, קשה לי. אני יודעת מה נכון לעשות, עושה את כל ההכנות, מחייכת, סומכת באמת על הגננת, מדברת, מבטיחה, היינו קודם בגן, יש ילדים שהוא מכיר, אני פועלת בדיוק לפי הספר רק שהילד שלי מעולם לא קרא אותו.
 
אותו לא מעניין מה נכון, איך צריך וכמה זה חלק חשוב מההתבגרות שלו, בגילו המופלג (שנתיים וארבעה חודשים) הוא יודע להביע את רצונותיו בדיוק רב - ורצונותיו מסתכמים באמא. אם אפשר כל יום, כל היום. אחר כך כמובן יחלו שאר הדרישות (תרימי אותי, תני לי מסטיק, בואי נשחק בכדור, לולי ועוד) אבל התנאי הבסיסי ברור.
 
אני מודה, אני בהחלט שואלת את עצמי מה אני עושה לא בסדר? איך כל הילדים מסביבי נפרדים מהוריהם עם הרבה פחות צעקות ודרמות ודווקא הקטן שלי נצמד ולא מרפה? מה זה אומר על ההורות שלי?
 
מה שעוזר לי להתאפס על עצמי, בזמן הרגעים והמחשבות האלה, היא אחת המילים המשמעותיות שהפנמתי בשנותיי האחרונות כמאמנת - לגיטימי.
 
זה בסדר, מותר שיהיה לו קשה יותר - הוא לא עומד בתחרות מול אף ילד ויש לו זכות לרצונות שלו וזה בסדר אם קשה לו יותר. ככה הוא. לגיטימי.
 
לגיטימי גם שלי יהיה קשה. לא הופך אותי לחסרת עמוד שדרה, רק לאמא. אני יודעת שכל מה שאני יכולה אני עושה והתהליך הזה יקח בדיוק את הזמן שהוא צריך לקחת. אין לי מה להיאבק בו. לא מול הילד ולא מול עצמי.
 
זה לא שאני לא יודעת את זה, רק לעיתים אני צריכה להזכיר את זה לעצמי. ברגע שאני מוכנה פשוט לקבל את זה, אז רגשי האשמה קצת שוככים, אז אני מרשה לעצמי רבע שעה של באסה וקל יותר להמשיך את היום.
 
ובכל מקרה, הודעתי לאבא שלו שמחר הוא לוקח אותו לגן, שגם הוא יהנה מהחוויה. לגיטימי.

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן