מחשבונים

מחשבון גדילה   מחשבון הריון
 

כתובת הדוא"ל שלכם:


בלוג הורים > לכל הכתבות

מה עושים כאשר הילד לא מוכן להתנצל?

מאת: מערכת טיפת חלב ברשת | פורסם: 19/11/2014
מה עושים כאשר הילד לא מוכן להתנצל?

חוץ מלחבק, ללטף ולהגן, תפקידנו כהורים הוא גם לחנך, להסביר ולהעניק לילדים שלנו כלים להתמודדות עם החיים האמיתיים. זוהי חובתנו גם ובעיקר כאשר הילדים צועקים, רבים ומתחצפים

בשבת האחרונה, בן התשע שלי היה בחדרו ללא מחשב או טלוויזיה מהשעה 11 בבוקר ועד השעה 17:30 בערב.
 
הוא יכל לצאת משם כבר ב-12, לו רק היה מסכים לדבר אחד: להתנצל. אבל הוא העדיף לבלות יום שלם בחדר, העיקר לא להתנצל.
 
הסיפור התחיל בכך שלמרות בקשותינו החוזרות והנשנות ליד שולחן האוכל, הוא ואחיו המשיכו לריב. כשבקשותינו להפסקות המריבה לא הועילו, ביקשנו שעד סוף הארוחה פשוט לא ידברו כלל אחד עם השני או שיעלו לחדרם.
 
הצעה מקורית זו זיכתה אותנו בתגובה של: "תעלו אתם" מצד בני הבכור, מה שלווה בשליחתו המידית לחדרו, בעודו עולה הוא המשיך לצעוק, מה שזיכה אותו בשאגה מפי אביו שיחדל כבר. התגובה הייתה: "אתה תשתוק!".
 
בעיקרון, לא מדובר כאן באיזו התחצפות נוראית. הילד התעצבן וצעק. אבל בעינינו זו המדרגה הראשונה בבחינת הגבולות מולנו, שכבר אינם גבולות של עשייה - אלא של אמירה, של התרסה ברורה.
 
אז נתנו לו לשבת שעה בחדרו ללא מילה ואז התחלנו לנסות: אני הייתי הראשונה בשרשרת ההסברה. הסברתי שיש גבולות, שאנחנו הוריו ולא הכל מותר, ש"כבד את אביך ואת אמך" כתוב אפילו בעשרת הדיברות. אבל הוא לא השתכנע. הסברתי לו גם שממש מותר לכעוס ואפשר לומר שכועסים, אפשר גם לומר שלא מסכימים. אבל מה שאי אפשר לעשות זה לדבר בחוצפה אל הוריך.
 
לא עזר. הילד לא מוכן להודות ששגה וממש לא התכוון להתנצל. אז חיבקתי אותו ונישקתי, אמרתי לו שכשיהיה רעב הוא מוזמן לרדת ולאכול ואם לא יתנצל הוא גם מוזמן אחר כבוד לשוב לחדרו אחר כך...
 
בעלי ניסה (במשך שעתיים אחר כך) לנשק, לחבק ושוב להגדיר את הגבול, מה מותר מה אסור ועל מה לא נוותר בשום פנים ואופן. אבל הילד נשאר בחדרו.
 
רק בשעה חמש וחצי בערב הוא ירד ושאל אם אפשר לאכול. השבתי לו שבוודאי ורק הזכרתי שללא התנצלות הוא ישוב לחדרו לאחר הארוחה. ציינתי בפניו שדרך להתנצל היא גם לומר פשוט שהבין ששגה וינהג אחרת בעתיד.
 
הילד זעף וטען שלא עשה כל שגיאה.
 
אבל עשר דקות אחר כך הוא הלך לאביו והתנצל. רבע שעה לאחר מכן - היה מרוצה כאילו כלום לא קרה.
 
אני סימנתי לעצמי בחיוך ניצחון קטן. לא על הילד שלי, על עצמי. על האוטומט שרוצה שיהיה לו טוב ושיהיה מרוצה והשבת תהיה לו נעימה. האוטומט הזה שדרכו אפשר לסלוח מהר, להחליק על דברים, לתרץ לעצמנו למה הם קטנים, אבל מי שישלם עליהם את המחיר בהמשך הדרך זה בעיקר הילד שלי.
 
ניסיתי להסביר לו את זה שאת מה שהוא מרשה לעצמו היום מולנו, אם נוותר לו הוא ירשה לעצמו מול המורה בתיכון, מול המפקד בצבא, מול הבוס בעבודה - ושם המחיר כבד יותר.
 
אני יודעת שהוא אולי לא הבין על מה אני מדברת, אני גם יודעת שבהגדרה ברורה, עקבית של מה מותר ומה אסור - אני אולי לא עושה את החיים היום ליותר קלים אבל יש סיכוי שבהמשך הם כן יהיו.
 
יש גם סיכוי שככה אני מלמדת אותו שיעור שהוא יצליח ליישם במקומות אחרים, שיעור על אחריות על מעשיך, על המחיר של התעקשות, על הכוח בוויתור.
 
אם ילמד רק משהו מאלה, היה שווה לעבור שבת אחת מבאסת, זה גם יהיה שווה עוד כמה שבתות כאלה בעתיד.

יש לכם שאלה? שלחו לנו והכותבים שלנו יענו.

 

רוצים לדבר על זה בפורום? לחצו כאן